Content on this page requires a newer version of Adobe Flash Player.

Get Adobe Flash player

מועדון אופניים תל אביב

בלוג מס' 3 של ניב ליבנר: השיבה לאירופה VOL.3

בלוג מס' 3 של ניב ליבנר: השיבה לאירופה VOL.3 מראיין:
בתאריך: 09-03-2009
לאחר חידוש מאגרי סימני הקריאה והשאלה, התפנתי עכשיו לחלק הבא של הבלוג.

לכשהגענו, השמיים האירו לנו פנים, בדיוק כמו שהתכוונתי, והספקנו לנצל את השמיים הכחולים לרכיבה ראשונה כאן באזור. כדאי יהיה לי מאוד לזכור את הרכיבה, כי זאת הפעם האחרונה בימים הקרובים שייצא לי לראות את האזור באור שמש, מכיוון והחל מבוקר יום רביעי, השמש, שכנראה הרגישה מאוד נפגעת מהמשבר הכלכלי, החליטה להיכנס לשביתה, לעומת ענני הגשם שרצו להפגין נחיצות, והמטירו עלינו בנחישות מרשימה.


בימים הבאים, הרכיבות שלנו היו קצרות, קרות ורטובות ממה שכיווינו, אבל זה חלק מהליך ההסתגלות.

 

בצהרי יום שישי, הזמין ראפה, החשב הכלכלי של קבוצת הפרו טור את רן לסעוד עימו צהריים, לכבוד יום הולדתו (של ראפה), ויחד עם רן גם את הרוכב האוסטרלי מקבוצתינו ג'וני ווקר (יוחנן, מעתה), ואותי. רפה לקח אותנו לכפר הקרוב, לאכול במסעדה המקסיקנית - La Bigote או בעיברית, הכובע. הסעודה הייתה מאוד עשירה ומעניינת, וחלקנו כולנו מספר מנות משותפות.

 


אני מוכרח לציין, שאמנם ומסענו רק התחיל, אבל אין שום ספק שהבחירה בהצטרפות אל רן מצדיקה את עצמה. רן עוזר לתבל את הרגעים המתים, מכיר אנשים רבים באזור, מדבר את השפה בצורה מרשימה, ובכלל, הרבה יותר נעים לחוות את החווית הזרות עם מישהו מוכר.

 

ביום שבת, הגיע סוף סוף המרוץ הראשון (עבורנו) לעונה, המרוץ הלאומי מגביע קנטבריה, " XXXVI Gran Premio De Camargo"
אורכו של המרוץ 137 ק"מ, והוא כולל 4 עליות, כ 1500 מטרים טיפוס מצטבר בסך הכל. הזינוק למרוץ היה כ 15 דקות נסיעה מביתנו. כבר שנכנסנו לאזור החנייה, ניתן היה לחוש את ההבדל מהמרוצים אותם אני מכיר בבלגיה. הקרמיסים, המרוצים שאותם עשיתי רוב הזמן בבלגיה, הם מרוצים אינדבידואלים. כל אחד מגיע, עושה את המרוץ שלו, וחוזר הבייתה. לעומת זאת, בקמארגו, חנו הרכבים והמשאיות של הקבוצות, העמידו שורת אופניים מסודרות למשעי, רוב הרוכבים שהגיעו באו עם קבוצתם, והמרוץ נראה הרבה יותר מקצועי, בהשוואה לבלגיה.


רוב אתרי האינטרנט ניבאו מזג אוויר יפה, ויותר חשוב-יבש, אבל כידוע- האדם מתכנן ואלוהים צוחק. התעוררנו ליום אפור, וגשום לא פחות מכל מה שחווינו מאז יום שלישי, אבל לפחות הטפמרטורה עלתה. על השעון. אנחנו אמורים לקבל תיקים לתחרויות, אבל הם עדיין לא הגיעו, אז השתמשתי בתיק הגב הקטן שהבאתי מהארץ. דחסתי את נעלי הרכיבה, הנרתיק של המשקפיים, כל מה שדרוש כשאתה לא בטוח באיזה תנאים תרכב ( סוגים שונים של כפפות וכו'). לקראת היציאה, רן הזכיר לי שאני צריך גם לקחת בגדים יבשים, לאחרי המרוץ. עמדתי מול התיק בעודי מגרד בפדחתי, מנסה להבין איך אני אמור לדחוס בנוסף עוד בגדים חמים. שפכתי את כל תכולת התיק, והכנסתי חזרה- בגדים חמים, הנרתיק של המשקפיים, כל מה שדרוש כשאתה לא בטוח באיזה תנאים תרכב. נדהמתי מהקלות שבה זה הלך לעומת החששות שלי, שהתבדו באחת.


המרוץ התקיים רבע שעה נסיעה מהדירה שבה אנחנו גרים, והגענו עם הקבוצה כשעה לפני המרוץ. התחלנו להתארגן, ומהר מאד הבנתי איך הצלחתי לדחוס הכל פנימה. צורה פשוטה מאד, לא החזרתי את נעלי הרכיבה. אומנם כבר פעמיים שכחתי להביא איתי נעליים לאימון, אבל אחרי 10 עונות של תחרויות, הגיע הזמן לשכוח נעליים בתחרות. זה בטח הרשים את מנהלי הקבוצה, המפגש השני שלנו, תחרות ראשונה, ואני בלי נעלי רכיבה. מזל שהפעם המרוץ קרוב לביתנו.


פטרי, ה"סוואנירית" שלנו קופצת לאוטו במהרה, ומסיעה אותי במהירות( דיי מפחידה, אני חייב להודות) מסחררת לבית.


בפעם השנייה, הגעתי לאזור הזינוק 20 דקות לפני הזינוק. גם ככה, מי יכול להתחמם בקור הזה? כש 120 הרוכבים עומדים על קו הזינוק כבר לא יורד גשם, אבל מפלס המים על הכביש גבוה במקצת ממפלס המים בכינרת, ככה שזה בעצם אותו דבר, רק עם הרבה יותר חול.


למירוץ זינקתי מהחלק הקידמי של הדבוקה, ושם רכבתי בחלק הראשון של המרוץ. המרוץ אופיין במספר רב של התקפות, אבל עדיין לא בסגנון של המרוצים הבלגים, הכל מאורגן יותר. למרות מספר גישורים שנראו לי קריטים (וכמובן שבדיעבד התבדתי), החלטתי להיות פאסיבי, ולשמור את עצמי לשלבים המאוחרים של המרוץ, ולעליות. כ15 ק"מ מהזינוק, רן התפנצ'ר, ברגע הכי גרוע של המרוץ. זה היה דיי קרוב לנקודת ספרינט הביניים, ובאותו הזמן התפנצ'רו רוכבים רבים.לאחר ק"מ רבים של מלחמה עיקשת, רן הורד מהמסלול, בק"מ ה 33.


בנתיים, אני נאבקתי בפלטון, ו"זרמתי" עימו את שתי העליות הראשונות של המסלול. השתיים האחרנות, היו למעשה אותה עלייה, ובמעיין הקפה וחצי שהובילה אותנו לסיום. בפעם הראשונה שטיפסתי אותה, הרגשתי טוב מאוד, והתקפתי. התקדמתי בעלייה, אבל נתפסתי לאחר זמן קצר, ואז התקפתי בשנית, ויצרתי קבוצה קטנה שעברה יחד את העלייה, אך לצערי נתפסנו בירידה. לעלייה האחרונה נכנסתי בחלק האחרון של הפלאטון, ונתקעתי אחרי רוכב שהפיל את השרשרת, מה שהוביל אותי למרדף מעייף שנמשך לשאר העלייה. את העלייה סיימתי באמצע הקבוצה השניה, שמנתה כ 30 רוכבים, כשלפנינו בריחה עם עשרה רוכבים, הדוהרים על עבר קו הסיום רבויים באנדרנלין טהור. את המירוץ ניצח מריו גוטיירז, הבן של רוכב העבר אלפונזו גוטיירז "אל מיטיקו", שניצח 98 מרוצים מקצועניים במהלך הקרירה שלו. כנראה ששוב הוכח שהתפוח לא נופל רחוק מהעץ.


אני סיימתי במקום ה 30 לערך מתוך כ 40 מסיימים, מה שפיצה במקצת על הרושם הקולקל שהותרתי בתחילת המירוץ. בנוסף, הרווחתי הלבנת שיניים בשיטת ה"תזת חול", המקובלת יותר להסרת צבע ממתכות.

 

 

למחרת היום, קרה הלא יאמן. כשהתעוררנו, לא ירד גשם. הדבר הראשון שעשיתי, כמובן, היה לוודא שאני לא שקוע בחלום ורוד ומשכנע במיוחד. לאחר שההתרגשות ממזג האוויר נרגעה, רן ואני יצאנו לרכיבה של 4 שעות, מתוכן שעתיים עם מריו גוטיירז שניצח את המרוץ ביום האתמול. הרכיבה הייתה נחמדה מאד, וכללה מחמאות הדדיות, ולהפתעתנו הרבה, העננים חזרו למחבואם, וחשפו בפנינו את השמיים הכחולים, והחוף המרהיב של סאנטנדר במלא הדרם.


לאחר כשעתיים וחצי רכיבה, הגענו לקטע כביש בן כק"מ, הנסגר בפני מכוניות בבקרי יום ראשון, על מנת לאפשר לרוכבי אופניים לקיים שם רכיבה מהירה ובטוחה. הפלאטון שם מאד רבגוני, ומאפשר מפגש עם רוכבים מסוגים שונים. מצד אחד פגשנו שם את הרוכב "המיטי" אלפונסו, אביו של גוטיירז, אך גם רוכב הפרו-טור ובן קבוצתו לשעבר של רן, אנחל מדרסו רכב שם. היה ניתן לראות רוכבים בטווח גילאים רחב, על כל סוגי האופניים, שמאוחדים יחדיו על ידי התשוקה למהירות. רכבנו איתם כחצי שעה, והמשכנו את הרכיבה לביתנו.

 

עכשיו, כל מה שנותר לנו הוא להתאמן כמו שצריך, ולהתכונן למרוץ הבא, שיגיע בסוף השבוע הקרוב.

עד הפעם הבאה,
ניב ליבנר- La Cavada


NLibner@gmail.com
 

בחסות:
 © כל הזכויות שמורות למועדון אופניים תל אביב 2008 | אתר ע"י נטאימפקט - עיצוב, הקמת אתרים