Content on this page requires a newer version of Adobe Flash Player.

Get Adobe Flash player

מועדון אופניים תל אביב

בלוג מס' 5 של ניב ליבנר: סוף שבוע ראשון של תחרויות

בלוג  מס' 5 של ניב ליבנר: סוף שבוע ראשון של תחרויות מראיין:
בתאריך: 23-03-2009
בשבוע החולף, המשכתי בשגרת האימונים הרגילה:
ביום שני אימון שחרור.

ביום שלישי, רן לקח אותי לוולודרום הפתוח של אוסקר פריירה, שם עשיתי אימון ספיציפי על אופני הנג"ש- 3 וחצי שעות בתנוחה עם כמה אינטרוולים כואבים.



ביום רביעי הגיע גולת הכותרת. רכיבת השבוע שלנו. למרות שאני לא חשבתי שזה הרעיון הכי טוב, רן החליט שאנחנו חייבים לטפס ל Reinosa. העלייה, שאורכה כ 20 ק"מ, ולקחה לנו 55 דקות, לא הטרידה אותי. העובדה שבסיס העלייה נמצא כ 85 ק"מ מבייתנו הטרידה אותי יותר, אבל מיכיוון ורן לא נעטר לתחינותי, לא נותר לי אלה לסבול בשקט. בדרך לעליה, פגשנו את חוזה "חיים" מקבוצתנו, שליווה אותנו עד לבסיס העליה, ומשם הוא הסתובב והמשיך את האימון שלו.


העלייה עצמה, הצדיקה כל פידול שפידלנו בדרך אליה ( והיו 12,000 כאלה, בהערכה גסה). העליה לא תלולה במיוחד, שיפוע קבוע, אבל הנוף הנגלה ממנה מדהים, ועולה על כל מה שרן תיאר לי, על מנת לשכנע אותי. חוצים עשרות נחלים על עשרות גשרים, עד ששוב פעם מגיעים לקו השלג.


כשאנחנו טיפסנו, גלשו ממולנו גם ליטו גומז וגם חואן קובו (בנפרד) מקבוצת הפרו-טור המקצוענית Fuji-Servetto (אני משוכנע ששמעתי על הקבוצה הזאת, מישהו יכול להזכיר לי בבקשה?). אחרי העליה, שבהחלט היתה שיא האימון מבחינתי, הגיעה הירידה, וזאת אחת הפעמים הבודדות שהירידה קשה כמו העלייה. איזה רוחות ציפו לנו בירידה, היה עדיף לו הייתי ממשיך לטפס עד אין קץ...

ביום חמישי, אימון שחרור נוסף בבוקר, ובערב הגיעו 3 רוכבים נוספים לבייתנו (במקום ג'וני-"יוחנן" שעזב אותנו לטובת דירה בעיר). התחלנו להרגיש צפיפות קלה בדירתנו. בערב יום חמישי רן קיבל SMS, שבו סופר לנו שהרוכב הקובאני מהקבוצה המקצוענית, איבן דומינגז נמצא באזור לקראת ה וואלטה קסטיליה אי לאון, ומי שרוצה להצטרף לרכיבה איתו ביום שישי מוזמן.

הרכיבה הייתה מאד רגועה, והיה מאוד נחמד לדבר קצת באנגלית, אחרי ש"יוחנן" עזב אותנו. ברכיבה הראנו לו את האזור, ואת הדבר החשוב ביותר באזור, הסופר מרקט המסורתי בו עוצרים כולם לאכול דונאט'ס (או לחמניות מקמח מלא במקרה של רן ושלי...)



לאחר כמעט שבועיים של המתנה, הגיע סוף סוף התחרות הנוספת, ביום שבת. התחרות נערכה בכפר של "חיים" מקבוצתנו, ואמו ארגנה את התחרות. התכנון היה להביא אותו לניצחון בתחרות על ספרינטי הביניים ( אחד בק"מ ה 23 ואחד ב36). לאחר הספרינטים, המרוץ נכנס לכ 40 ק"מ גבעתיים, ב ק"מ ה 85 עליה באורך 5 ק"מ, בק"מ ה 100 עוד אחת, ומשם ירידה ומישור עד לסיום, בק"מ ה 117. למרות שהמרוץ היה מרוץ איזורי, על הקו עמדו מטובי הרוכבים בספרד, כולל אלוף ספרד לבוגרים ללא חוזה מקצועני, ואלוף ספרד עד גיל 23 (שניהם מאותה קבוצה, אגב).


למרות שרן עשה מאמצים כבירים להוציא את התוכנית לפועל, ובעצמו סיים שלישי בספרינט השני, לא כולנו עבדנו בצורה אפקטיבית, בספרינט השני, ו"חיים" פספס את זה. המרוץ המשיך בגבעות מתגלגלות, הקצב היה מאד גבוה, והמרוץ התאפיין בהמון התקפות, אבל שום דבר לא התרחק. אחרי שעה ועשרים, חשבתי לעצמי שלא יכול להיות שהם רוכבים כל כך מהר ולא מתעייפים, ועשיתי את מה שלמדתי מוויקטור קיטייב. להתקיף ברגע שהכי קשה לי, קצת לפני ההתפרקות. וואה ויקטור, אתה טוב. מצאתי את עצמי בבריחה, יחד עם שני רוכבים מהקבוצה של האלופים המקומיים, ועוד שני רוכבים מקבוצות אחרות. עבדתי יחד עם ארבעת הרוכבים, כשבעליות אני על סף התפרקות, אבל במישורים ובירידות עבדתי בצורה טובה. לאחר שעה וחמישים, נכנסו לגבעה האחרונה לקראת העליות ושם אחד הרוכבים האחרים ואני לא יכלנו להחזיק את הקצב, והתפרקנו. כאן הייתי צריך לשכוח מוויקטור, אבל במקום זה עשיתי את הטעות המשמעותית שלי. במקום להוריד הילוך, לאכול ולהתאושש עד שהגישור או הפלאטון יתפסו אותי, נכנסתי לעבודה עם הרוכב הנוסף, וביחד פירקנו את עצמנו לדעת. בנתיים מאוחרה, עקב הקצב הגבוה, 20 רוכבים התנתקו מהפלאטון, וטסו בגובה נמוך לכיוונינו. לאחר כמה דקות של עבודה חסרת תכלית, הגיעו אלינו 20 הרוכבים האלה, ותוך כמה דקות נוספות הם גם תפסו את הבריחה, כשאני סובל באחורי הדבוקונת. כ ק"מ וחצי מתחילת העליה, אזלו כוחותי, והתנתקתי מהפלאטון הקידמי,והמשכתי את שאר העליה לבד. אחרי העליה, חיכתה לנו ירידה מקפיאה בת כ 5 ק"מ, ומישור קצר.

 

במישור, תפסה אותי קבוצה בת 3 רוכבים שהתפרקה גם היא מהקצב המהיר, וביחד עבדנו ביעלות עד העליה השניה, ואחריה. בעשרת הק"מ האחרונים, שהיו מישוריים, תפסנו בזכות עבודה קשה עוד 3 רוכבים שהתפרקו בעליה השניה, עד שהגענו ל 5 ק"מ לסיום. ב5 ק"מ האחרונים הרוכבים האחרים איבדו מוטיבציה, ומצאתי את עצמי עובד כמעט לבד. לבסוף, ניצחתי את הספרינט של הקבוצה שלי, וסיימתי במקום ה 22 מתוך כ75 מזנקים. עקב שינוי הקצב החדים, כשהפלאטון התפצל רן מצא את עצמו בקבוצה השניה, ושם סיים, מספר דקות אחריי.
ג'וני ווקר,"יוחנן", סיים במקום השני, בעוד פדרו מרינו מקבוצתיינו סיים חמישי. בדרוג הקבוצתי, הקבוצה ניצחה, וכך זכיתי לעמוד לראשונה על פודיום באירופה
 


ביום ראשון, עשינו מירוץ נוסף, ב ASTILLERO, עיר הנמצאת כ 15 ק"מ מאיתנו, ובה אנחנו עוברים כמעט בכל אימון. המרוץ היה מורכב מ 5 סטים, שכל סט כלל 2 הקפות. ההקפות היו מאוד דומות, אלא שבהקפה השניה בכל סט נכנסנו לעלייה של 900 מטר (70-80 מטר גובה מצטבר כל עליה). בחצי הק"מ הק"מ האחרון של כל הקפה הייתה עלייה של כ 200 מטר, בה צברנו כ 25 מטר גובה.
בסט הראשון הייתי מאוד פאסיבי, וגם ברוב השני. בסט השני נוצרה קבוצת בריחה עם 13 רוכבים, ששמרה על פער קבוע של 50 שניות. בכניסה לסט השלישי, התקפתי, אבל באותו זמן התקיף פדרו מרינו מקבוצתינו, אחד מהשניים הכי חזקים אצלנו (נבחרת ספרד, עשה את הטור של מורסיה) התקיף, אז הורדתי ונתתי לו ללכת. הוא הצליח לגשר מאד מהר לבריחה, יחד עם עוד רוכב נוסף.
בהמשך הסט, בעליה הארוכה, התקפתי, אבל לא הצלחתי לפתוח פער. מיד לאחר העלייה התקפתי עוד כמה פעמים אבל שום דבר לא החזיק ממש.


בעליה של הסט הרביעי, רן התקיף, ונכנס לקבוצה בריחה של כ 17 רוכבים. יחד הם הגיעו לבריחה הראשונה, ואני נחתי מאחורה. בנתיים, הפלאטון התעורר, ואחת הקבוצות עלתה להכתיב קצת, והיא עשתה את זה בצורה מאד מאד מרשימה. הבעיה הייתה שאני הייתי באחורי הפלאטון ולא לכולם התחשק לעבוד קשה, ולכן נפתח פער. אני מצאתי את עצמי בפלאטון האחורי, כשמקדימה יש פלאטון אחד, של כ 40 רוכבים, וקבוצה חזקה אחת שעובדת בצורה מאד מרשימה מקדימה. עד שהגעתי לראש הפלאטון שלי, הפער כבר עמד על כ 20-30 שניות.


התקפתי, ועבדתי לבד בנסיון לתפוס את הרכבת שדהרה מקדימה. אחרי כמה שניות הגיע אלי רוכב נוסף, אבל הוא רק ישב. כשכבר התקרבתי, 30-50 מטר מהפלאטון, סימנתי לו שיעזור לי, כי סבלתי ולא חשבתי שאני יכול להמשיך לבד. גם ככה הבאתי אותו את רוב הדרך לקבוצה הקדמית. אבל הוא לא הכיר תודה, קפץ, והגיע לבד מאד מהר לפלאטון. באותו הרגע היה לי ברור שרק בגלל המניאק הזה אני חייב להגיע קדימה, ותפסתי את הפלאטון בבסיס העליה, כ 8 ק"מ לסיום. מהנקודה ההיא, לא היו הרבה התקפות משמעותיות, בגלל הקצב הגבוהה שהקבוצה הכתיבה. המרוץ נגמר בספרינט, והגעתי קצת אחרי רן בערך בין המקום ה 20 ל 30. המרוץ שלי היה סביר, אבל רן רכב מאד מרשים.


בסוף השבוע הבא, צפויות לי שתי תחרויות נוספות בחבל הבאסקים.

עד כאן שידרינו להפעם,
שידורי המהפכה,
La Cavada
NLibner@gmail.com
 

בחסות:
 © כל הזכויות שמורות למועדון אופניים תל אביב 2008 | אתר ע"י נטאימפקט - עיצוב, הקמת אתרים