Content on this page requires a newer version of Adobe Flash Player.

Get Adobe Flash player

מועדון אופניים תל אביב

בלוג מס' 9 של ניב ליבנר: המערב הפרוע

בלוג מס' 9 של ניב ליבנר: המערב הפרוע מראיין:
בתאריך: 20-04-2009
יום שני, 1:48 AM, וצלצול השעון המעורר גודע את חלומי באיבו. עוד חלום שנקטף בטרם הספיק לפרוח.
אני מתארגן מהר, אורז את הדברים האחרונים והציידה לדרך, ואוכל עם רן ארוחת לילה קטנה.

אנחנו מסיימים את ההתארגנות קצת לפני הזמן, ומחכים כמה דקות, שמנהל הקבוצה יבוא לאסוף אותנו. לכשהוא מגיע, ברכב הסטיישן של הקבוצה, מגיע האתגר השני של המסע (אחרי היקיצה, שלא הייתה פשוטה גם היא). לפורד פוקוס סטיישן, אנחנו צריכים להעמיס את שני תיקי האופניים, שאר הציוד לטור, ואת שלושתינו (רן, המנהל ואני).


לאחר נסיעה קצרה, המנהל פורק אותנו, עם הציוד בתחנה המרכזית של סאנטנדר, שם אנחנו מחכים לאוטובוס, שנכנס לתחנה בשעה 4:00 AM, באיחור אופנתי של חצי שעה. האוטובוס ארוך ומרווח, וזה מאד חשוב, מיכוון שאנחנו מתעדים לעבור את 10 השעות הבאות ספונים בתוכו. הנסיעה עצמה עברה בקריאה, האזנה למוזיקה, שינה ושיחה קולחת עם רן. אני לא יודע איך הייתי עובר את הנסיעה הזאת לבד...

האוטובוס, לקח אותנו לתחנה של סנטיאגו דה קומפוסטלה, בירת מחוז גליסיה. העיר נקראת על שמו של יעקב הקדוש, שקבור בה, ואל תשאלו אותי איך קובי הפך לסנטיאגו.

בתחנת האוטובוס של קובי, אנחנו פוגשים את מנהל הקבוצה שמארחת אותנו לטור, יחד עם אחד הרוכבים, סרגיו, שזכה ישר לכינוי המלבב קונסטנסה על שם אדונינו רבינו ומורנו- סרג'יו קונסטנסה. בנסיעה נוספת של כשעה אנחנו נוסעים לפגוש את שאר הקבוצה, במקום שבו הם עתידים לזנק למרוץ הפסחא, בו משתתפים רוב רוכבי Volta a Galiciaשלכבודה הגענו עד הלום. אגב, Volta זה לא המצאה שלי, זה של הגליסים והפורטוגזים, תאשימו אותם.

חברי הקבוצה מסבירי פנים, וקיבלו אותנו בשמחה, לאחר המפגש הראשוני, דאגו לנו לאורחת צהריים (סוף סוף) והסעה למלון, בו נבלה את הלילה הראשון. מיכוון שהגענו דיי מאוחר, הדבר הראשון שעשינו במלון היה להרכיב את האופניים, ולצאת לרכיבת קלה, בת כשעה. כשחזרנו מהרכיבה, שמחנו לגלות שהחשמל בחדר שלנו הפסיק לעבוד. לא נורא, חשמל זה למפונקים. אחר כך סעדנו את ארוחת הערב יחד עם שאר חברי הקבוצה, בה גם סיפרו לנו על הסדר היום שצפוי לנו למחרת.


9 עד 10 השקמה, 11 בראנצ', 12 שיחת קבוצה, ו 12 וחצי יציאה לאזור הזינוק. מלבד ביום האחרון, מזנקים כל יום בשעה 2 בצהריים.


לאחר סיום הסטייג התבקשנו להתארגן מהר, והתבשרנו שהמלון החדש נמצא 8 ק"מ מקו הסיום.
לסטייג יצאנו בסערה, והקצב היה גבוה מאוד. בהתחלה ניסיתי להתקיף כמה פעמים, אבל הבנתי שהקצב גבוה מידי בשביל שאצליח לברוח, והחלטתי לנצל את היום הזה למנוחה יחסית, כדאי להגיע במצב טוב יותר לשלבים הבאים, הקשים יותר.

על קו הזינוק נעמדו 133 רוכבים, בניהם מקצוענים לשעבר, מקצוענים לעתיד, ואלוף העולם הנוכחי בטריאתלון Fco Javier Gomez Noya. שדה איכותי מאוד.

 

למרות המהירות הגבוה, הסטייג הראשון היה קל יחסית, עד לק"מ ה 10 מהסיום, בו הייתה עליה לא מדורגת, כבת שני ק"מ, אבל דיי תלולה. העלייה הזאת סימנה את תחילת הבלאגן, ופוררה את הפלאטון לקבוצות קבוצות. רן ואני מצאנו את עצמנו בקבוצה השניה, שעבדה קשה בירידה המהירה לסיום ותפסה את הקבוצה הראשונה. לקו הסיום, הגענו כ 30 שניות אחרי בריחה קטנה בת 7 רוכבים, ובספרינט מסוכן מאד. שני הק"מ שלפני הספרינט היו בירידה בתוך העיר, עם כביש באיכות מאוד גרועה, וב 300 המטרים האחרונים היו 3 פניות 90 מעלות ימינה, האחרונה שבהן פחות מ100 מטרים לסיום. בספרינט העדפתי לשמור על עצמי, מיכוון וגם ככה כל הפלאטון מקבל את אותו הזמן, וסיימתי במקום ה 28, בקבוצה בת כ 50 רוכבים, כדקה לפני הקבוצה הבאה. סה"כ 130 ק"מ, 3 שעות ושתי דקות, ו 1550 מטר של טיפוס מצטבר.

בקו הסיום התארגנו בזריזות, ויצאנו במהירות ל 8 הק"מ שהפרידו בנינו לבין המלון. באדיבותו של מכשיר ה GPS, במקום שהדרך תקח 8 ק"מ וכמה דקות, נסענו כ 120 ק"מ בשעתיים, תוך כדי הכרת מחוז גליסיה לבוריו. העיקר שהאווירה הייתה טובה.

השלב השני, התאפיין בתוואי כביש קשים במיוחד. עליה קטגוריה שניה בק"מ ה 45, נוספת בק"מ ה90, וסיום בגובה 550 מטר מפני הים, בסוף עליה מקטגוריה ראשונה. סה"כ 146 ק"מ, ו 2200 מטרים טיפוס מצטבר.


כבר בתחילת השלב יצאה בריחה, עם כמה רוכבים, ואני נשארתי עם הקבוצה של החולצה הצהובה, ושאר הקנדידאטים ל GC. העלייה הראשונה התאפיינה בהתקפות רבות, של רוכבי ה GC ואלו ששואפים. הקצב היה גבוה מאוד. לאחר העליה, קבוצת המוביל החלה בעבודה מסודרת,והעליה השניה בקושי הורגשה. מסוף העליה השניה, גלשנו באחת הירידות היפות ביותר שרכבתי, כשלפנינו נגלה נוף המפרץ, שלחפיו נרכב עד לעליה לסיום. בכניסה לעליה האחרונה, 5 ק"מ אורכה, הפער מהרוכב הראשון היה כ40 שניות. בעליה הזאת, כל הרוכבים נתנו את המיטב, כי היה צפוי שבה יקבע הטור. העליה שמפרידה בין הרוכבים הטובים, לטובים באמת.


בעליה, נתתי את כל מה שהיה לי בשביל להשאר עם הראשונים, בתקווה שעוד מעט העליה תתמתן קצת, כמו שהבטיח מנהל הקבוצה שאירחה אותנו, ואוכל אולי לשרוד בשיניים עד הסוף. אבל זה לא קרה. העליה שמרה על השיפוע שלה, ואני לא יכולתי לשמור על ההספק שלי. כשהתנתקתי מהמובילים כבר הייתי כל כך גמור, שבקושי הצלחתי לסיים את העלייה.


בכל עליה קשה עוברת לי בראש המחשבה שאני רוכב מעל הסף, אני לא יכול לשמור בהספק הזה את כל העליה, ושאר מחשבות כאלו, שנועדו למנוע התפוצצות ראש מנוע, אבל הבעיה היא, שלפעמים הקצב בהתחלה גבוה מאוד, ואז מורידים, או שהשיפוע מתמתן, ואז אם עברת את החלק הקריטי, שרדת את העליה, אבל אם העלייה ממשיכה אז אתה בבעיה. סוג של הימור. היום הפסדתי, ובגדול.
3 דקות פתח עלי מוביל הטור, בעליה אחת באורך 5 ק"מ. את השלב סיימתי מותש, במקום ה 49.

לסטייג השלישי זינקתי בהרגשה טובה, בציפיה לסטייג מישורי יחסית, רק שתי עליות מקטגוריה שלישית, האחת בק"מ ה 19, והשניה בק"מ ה110, ועליה אחת מקטגוריה שניה בק"מ ה 73. בעליה השניה, הקצב עלה, ופירק את הפלאטון לקבוצה קידמית בת כ 45 רוכבים, וקבוצה שניה, עם השאר.
הצלחתי להשאר עם הקבוצה הראשונה, ומשם זה הייתה רכבת אקספרס לקו הסיום. הסיום עצמו, היה בסוף ירידה, ו100 מטר אחרי פניה 90 מעלות מפתיעה. לספירנט הגעתי עם הקבוצה השניה, שנלחמה על המקום ה 8, בפער של 4 שניות מהמנצח. הספרינט הזה היה מטורף, והחלטתי לשמור על עצמי, ובכלל לא לנסות להתקדם, כי הרווח האפשרי לא שווה את הסיכון הגבוה, כשמדובר במרוץ שלבים. סה"כ 120 ק"מ, 1850 מטר של טיפוס. מישורי, גם כן...
 

 

ניב על האופניים הלבנים


בשיחה לקראת הסטייג הרביעי, הסביר לנו חביאר, מנהל הקבוצה שאירחה את רן ואותי, שהשלב הזה הוא פחות קריטי, ולמרות שהוא בנוי מ 4 עליות מקטגוריה שניה, סביר להניח שהמרוץ יוכרע בספרינט.
הכל הלך פחות או יותר כמו שחביאר ציפה, עד לעליה האחרונה. בעליה האחרונה, היו התקפות כבדות מצד לוחמי הGC. שרדתי עם הקבוצה הראשונה בקושי רב. נלחמתי בתוך העליה, בידיעה שהקצב גבוה, אבל שכנעתי את עצמי שהפעם ההימור ישתלם. עוד שני ק"מ, ונגמרת העליה. 30 קמ"ש בעליה, זה אומר 4 דקות. 4 דקות, ואני מגיע לסיום עם הראשונים.


הפער מהגלגל שלפני נפתח. אני עוצם עיניים, קילומטר וחצי. זה מה שנשאר. שלוש דקות של סבל. חזרתי לגלגל שאיבדתי. הגענו לשלט של ק"מ לראש העליה, ושם קרסתי. למרות שההימור הזה נכשל, זה היה הכל או כלום, ולכן חשוב מאד היה לקחת אותו. זה ההבדל בין לגלוש עם הרכבת לסיום, או לנסות לחפור ברגליים כדי לנסות להפסיד כמה שפחות זמן. עד סוף העליה, רן סגר אותי, וגרר אותי במאמץ רב לקו הסיום. בלי רן, הייתי בוודאי מאבד עוד כדקה בדרך לקו הסיום. את קו הסיום חציתי במקום ה 65, כשרן מקום 64 אחרי שב 10 ק"מ האחרונים ניסיתי רק להחזיק בגלגל של רן. אורכו של הסטייג היה 132 ק"מ, והוא כלל 1950 מטרים של טיפוס.

בקו הזינוק לסטייג האחרון, הרוכבים נראו כולם עייפים ושמחים. בזמן הזינוק המתגלגל רצו חילפוי דברים חיוביים, בדיחות בין הרוכבים, והאווירה הייתה טובה. לפני הזינוק, המוביל, שהוביל את התחרות כבר מהסטייג' הראשון, ביקש מהמדורגים שני ושלישי שהיום נרכב לאט. חבל שהוא לא התכוון לזה ברצינות.


ב 40 הדקות הראשונות, המהירות הממוצעת הייתה 45 קמ"ש, וקצת. לאחר מכן, נכנסנו לרחובות צרים וטכנים יותר, מה שהוריד את המהירות במעט למרות הקצב המהיר, החלטתי שביום האחרון אין מה לשמור כוחות, וניסיתי ליצור בריחה, אבל שום ניסיון לא צלח. לאחר58 ק"מ, הגענו לעליה היחידה של היום שאליה חזרנו גם לאחר מכן.


העליה התחילה בעצלתיים, ולכן החלטתי לתקוף. תקפתי, ויצרתי קבוצה קטנה. לאחר שראיתי שהם לא מעוניינים לעבוד תקפתי שוב, אלא שבנתיים הקצב מאחורה עלה. כשהפלאטון תפס אותי, הקצב שם כבר היה מאוד גבוה, ומאוד התקשתי להחזיק עד סיום העליה. לקראת הק"מ ה 95, לפני עליה לא מדורגת, שתי קבוצות הכתיבו קצב והפלאטון נמתח למיתר ארוך, שמידי פעם רוכב מתפרק, פה ושם, ונוצרים פערים קטנים. המיתר נכנס לגבעה הלא מדורגת, ושם נוצרה קבוצת בריחה גדולה, בת כ 35 רוכבים, שגם אותה פספסתי.


לאחר הגבעה, הרוכבים איבדו כל מוטיבציה לעבוד, ושוב, בפעם השניה לנסיעה, מצאתי את עצמי ב"גרופטה". למרות, ואולי בעצם בגלל האווירה השמחה והבדיחות שרצות ב,גרופטה" מאוד חורה לי למצוא את עצמי שם, אבל לא הכל בחיים הולך לפי התוכניות לצערי...

 

לאחר הסטייג האחרון דורגתי 39, מתוך 133 מזנקים ו 92 מסיימים, תוצאות כל הימים ניתן לראות :
http://www.voltagalicia.com/2009/index.php

 

מייד בסיום השלב האחרון, רן ואני ארזנו את האופניים והתיקים שלנו, עשינו "מקלחת-שדה" ונסענו לתחנת האוטובוס ממנה החלנו את המסע חזרה הבייתה. בתחנה אכלנו ארוחה קטנה, ואז ארזנו את עצמנו לסיפונו של האוטבוס, בו בילנו בין 4 בצהריים, לבין 4 לפנות בוקר, תוך כדי ביקור בכל כפר נידח שנמצא בין ויגו שבגליסיה, לבין סאנטנדר, התחנה הסופית שלנו.

ניב ליבנר,
La Cabada
NLibner@gmail.com
www.twitter.com/nlibner
 

בחסות:
 © כל הזכויות שמורות למועדון אופניים תל אביב 2008 | אתר ע"י נטאימפקט - עיצוב, הקמת אתרים