Content on this page requires a newer version of Adobe Flash Player.

Get Adobe Flash player

מועדון אופניים תל אביב

הבלוג של ניב ליבנר: וואלטה בידסואה, חלק ראשון

הבלוג של ניב ליבנר: וואלטה בידסואה, חלק ראשון מראיין:
בתאריך: 11-05-2009
יום ראשון בבוקר, ולי אין מרוץ.
יש לזה משמעות אחת בלבד, והיא- לרכב למסלול הסגור בסאנטנדר, בו בכל יום ראשון סוגרים את הכביש, ורוכבי האזור שלא מתחרים מתאספים לעשות סימולציית מרוץ.

קמתי בשעה מוקדמת מהרגיל, ויצאתי כבר בקור של השעה 8 לעבר העיר הגדולה. נכון שאנחנו בארץ התרגלנו לשעות מוזרות, לאימונים שמתחילים בחושך ושאר סיפורי אימה, אבל כאן לצאת לפני 9 מוגדר כאי שפיות, ועשוי לגרור אחריו אשפוז כפוי בבית בריאות הנפש המחוזי.

כשהגעתי למסלול הסגור, התברר שכמעט כל יום ראשון יש שם את הסימולציה, ומצאתי את עצמי מסתובב עם כמה רוכבים, שלא בדיוק היוו או ניסו להוות אתגר.בדרך חזרה, כשאני עדיין מאוכזב, פגשתי את מריו גוטיירז (הרוכב שניצח את המרוץ הראשון שלי בספרד) אשר אבחן אותי בזריזות ומיומנות כלוקה בנפשי, אבל למזלי אין לו קשרים במערכת הבריאות.


מריו סיפר לי שהוא נסע במיוחד למסלול היום הראשון של הוואלטה בידסואה, כשעתיים וחצי נסיעה לכיוון גבול צרפת, מכיוון שהוא מאמין שהשלב הראשון יגמר בספרינט, והוא רואה בעצמו מועמד לניצחון בכל ספרינט מזדמן. די בצדק, האמת היא. מריו מתעניין בשלומי, ושואל אם גם אני מגיע לוואלטה.
עניתי לו שכן, וזמן קצר לאחר מכן נפרדו דרכינו.

יום שני בצהריים, רן ואני מתקשרים למנהל הקבוצה, לתת לו דיווח מהשטח, ולתאר לו את בדידות המקרר. פאקו לא מתרגש, מבקש שנודיע למקרר שמתי שהוא תגיע אספקה. אולי. קצת בדידות עוד לא הרגה אף אחד. בנוסף, כבדרך אגב, פאקו גם אמר שהוא החליט לקחת את הרוכב הארגנטינאי של קבוצתנו, ויקטור, לוואלטה, כי הוא יכול לנצח את השלב הראשון. אני הייתי מאוד בעד, אם זה לא היה אומר שאני לא אוכל לנסוע גם כן לוואלטה, אבל המציאות הייתה שונה.מכיוון שרק שני זרים יכולים לרכב באותה קבוצה בכל מרוץ נתון, וג'וני ווקר נוסע, זה אומר שאני לא אוכל להתחרות.

בהתחלת היום, זה מאוד העיב לי על מצב הרוח, הוריד לי את המוטיבציה להתאמן והכניס אותי למצב של דאון כללי. ככל שהתקדם היום, הבנתי שזה בעצם פותח בפני אפשרות חדשה. החל מיום שבת (היום של השלב האחרון בוואלטה) רוכבי קבוצת ה Pro-Tour של Fuji-Servetto מגיעים למחנה אימונים, במלון הממוקם 7 ק"מ מביתנו, ורן ואני מוזמנים להצטרף אליהם לאימונים.

 
לאחר ששנה שעברה ניסיתי להגיע למחנה אימונים של קבוצת Toyota Untied דרך חברת פוג'י, עכשיו נפתחה בפני אפשרות גדולה עוד יותר. וואלטות כבר עשיתי, ועוד אעשה לא מעט, ולעומת זאת זאת הפעם הראשונה שאני מקבל הזדמנות לעשות מחנה אימונים עם רוכבים מקצוענים. לאט לאט הבאסה התחלפה בהשלמה ושימחה.

רן ואני יצאנו לאימון קל לכיוון מחסן הקבוצה, וככה בשביל לאזן את מצב הרוח עליתי על מסמר שקרע את הצמיג החדש שלי. ביום המחרת, כשהתקשרנו לפאקו לשאול מתי הוא מביא את הצמיג החלופי, שאוכל כבר לצאת לאימון הנפח שתכננתי, ונענתי שעוד שעה. שעה וחצי לאחר מכן קיבלתי תשובה זהה. לבסוף הוא התקשר, דיווח שאקבל את הצמיג ב .14:30. לבסוף, כשהוא הגיע הוא הנחית עלי את הפצצה. אחרי שכבר שכנעתי את עצמי כמה שעדיף לי להתאמן עם המקצוענים, הוא פתאום הודיע שעקב בעיות משפחתיות, ויקטור לא יוכל להתחרות, ואני צריך לזנק (פחות מ 24 שעות לאחר שהוא הודיע לי) לוואלטה.

יום רביעי התחיל בשעתיים וחצי של נסיעה מזרחה, בהן עברנו את בילבאו (לא יכול להגיד שהתרשמתי) ואת סן סבאסטיאן (כאן אני יכול להגיד שהתרשמתי, מהמסע שערך 5 דקות ברחבי ההיווי שליד).  כשחלפנו על פני סן סבסטיאן, הרוכבים דאגו שלא אפספס את הוולדרום העירוני. לבסוף, הגענו למלון שנמצא ממש על גבול צרפת. לאחר התארגנות זריזה בחדרים, אכלנו ארוחת צהרים, ויצאנו ברכב הקבוצה לרחבת הזינוק, 8 ק"מ מהמלון.


בלדור, אביו של פאקו (בלדור) חילק את המספרים, ואת הצ'יפים, תוך כדי שהוא מספר שכדאי לנו לשמור על הצ'יפים, כי המארגנים ידרשו מרוכב שיאבד אותם 200 יורו. אני עונה לו שיש לי 10 יורו, ושני חטיפי אנרגיה, אז הוא מרגיע אותי ואומר שהקבוצה מחפשת מכונאי נוסף.

היום הראשון אמור להיות יום מישורי, רק עם 2 עליות מדורגות, אחת בק"מ ה 8 ואחת בק"מ ה 70.
אני מחליט שהיום זה היום שלי, ואני הולך לקחת את החולצה המנוקדת. מכוון שיש כאן כמה מטפסים נוספים שחושבים ככה, בחרתי להתקיף כבר מהזינוק. כל פעם שנתפסתי, התקפתי שוב פעם, עד שהגענו לעליה. מסתבר שהרבה אנשים הרגישו שהיום זה היום שלהם, והעליה הייתה מאוד מאוד קשה.
כנראה שזה גם הושפע מכל האנרגיה שהשקעתי בניסיונות לברוח, בשילוב עם החימום הקצר שעשיתי.
ב 30 הק"מ הבאים ניסיתי להחזיר את הנשימה שלי, דבר שלא עלה בקנה אחד עם הרצון של שאר הרוכבים, שכנראה היה להעתיק את הנשימה שלי.

לאחר מכן התחלתי לחזור לעניינים, וניסיתי לגשר מספר פעמים לבריחות, את העליה השניה סיימתי בחלק הקידמי של הפלאטון, אבל בירידה הפסדתי הרבה מקומות, הביטחון שלי עוד לא חזר מהנפילה האחרונה. קצת אחרי העליה השניה, חלפנו על פני שלט המורה על 50 ק"מ לסיום, מה שאומר שעברנו כבר 73 ק"מ, וכל זאת בשעה וחצי. עם שתי עליות.


בערך בק"מ ה 100, אני מזהה נפילה לפני, אבל אין לאן לברוח. אני לוחץ על הברקסים בחוזקה, אבל אין מנוס. אני מתגלגל על הרצפה, מזהה צמיג של מישלין שעובר לי על הגב, האצינסון על הרגל, ועוד אי אלו חלקי אופניים ורוכבים שפוגעים בי במקומות שונים בגוף, בעוד אני מתגרד להנאתי על האספלט וגדר הבטון שמצד הכביש. מקרוב האחיזה בכביש דווקא מרגישה דיי טובה. כשקמתי, כעבור מספר שניות (ולדעתי 3 ק"מ של גילגולים והחלקות) הפלאטון כבר התרחק, ופצחתי במלאכת הרדיפה.
הזמן שאיבדתי בנפילה, בשילוב העצבנות של הפלאטון 20 ק"מ לסיום גרמו לכך שלא הצלחתי לחזור לפלאטון, וסיימתי בגרופטה, 5 דקות וקצת אחרי המנצח. למי שתהה איך אומרים שטוח בבאסקית: 1500 מטר של טיפוס מצטבר.

 


רשימת הפציעות נשמעת מעט ארוכה, אבל אני מרגיש בסדר גמור, ואני חושב שמחר אני אוכל לעשות מרוץ טוב. בעצם אני בטוח שמחר אני אוכל לעשות מרוץ טוב

להלן הרשימה:
שפשופים בירך, יד וכתף ימין.
כאב בחלק התחתון של הגב (הוא לא יודע שבצמיגים של משלין לא צריך לנפח יותר מ 100 PSI??)
וכאב ברגל (כאן אין לי מה להגיד. האצינסון מיועדים ללחץ גבוה).
סך הכל יצאתי בזול, לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם היה דורס אותי מישהו עם טובולרים...

ולעומת זאת, מהאופניים רק הצ'יפ נכנס לרשימת הנזקים.
בהתחשב בזה שלי מתוכנן רק מרוץ אחד בשלושת השבועות הבאים לפחות יהיה לי הרבה זמן להיות מכונאי.

ניב ליבנר,
TWITTER.COM/NLIBNER
 

בחסות:
 © כל הזכויות שמורות למועדון אופניים תל אביב 2008 | אתר ע"י נטאימפקט - עיצוב, הקמת אתרים