Content on this page requires a newer version of Adobe Flash Player.

Get Adobe Flash player

מועדון אופניים תל אביב

הבלוג של ניב ליבנר

הבלוג של ניב ליבנר מראיין:
בתאריך: 20-05-2009
מהוולאטה בידסואה, חזרתי בתחושת פספוס חריפה. למרות שהמרוץ היה ברמה גבוהה מאוד, הרגשתי שלא הצלחתי להפיק את המירב מעצמי, וגם גוביתי בגרפים שהפיק מד ההספק.
ההספקים שהפקתי בבידסואה הם בהחלט לא מה שאני מסוגל להפיק.

ביום שלאחר הוואלטה, עשיתי מעשה קיצוני וחריג. השארתי את האופניים במחסן, למשך כל היום. מאז יום המחלה הקודם שלי העונה, ב 7 לפברואר, לא היה יום אחד שבו לא רכבתי, כולל ימי סערה, ימי טיסה, וגם בימים שביליתי 10 שעות ויותר באוטובוס. להפתעתי הרבה, השמיים לא נפלו באותו היום, אבל בהחלט נשמעו חריקות מהכיוון, אז ליתר בטחון חבשתי את הקסדה. על כל מקרה.

החל מהיום שלאחר מכן, יום שני, רן ואני הצטרפנו לאימוני קבוצת הפרו-טור Fuji-Servetto, שרוכביה התאמנו לקראת הוולאטה קטלוניה, שנערכת השבוע. במהלך מחנה האימונים, רוכבי Fuji-Sevetto לנו במלון המרוחק כ 5 ק"מ מביתנו.

ביום שני, לאחר אי הבנה קלה, הגענו כשעה וחצי לפני שהרוכבים יצאו לאימון, ולכן רן ואני המשכנו לסיבוב בן כשעה, כדי לקבל קצת פור. כשחזרנו בשנית, הרוכבים כבר התלוצצו עם מכונאיהם, והתכוננו לרכיבה. לאחר הכרות קצרה, הגיע שיחת טרום האימון שהסבירה את מטרת האימון, אימון שחרור, ואת המסלול- לכיוון סנטאנדר דרך ה Vuelta Colesterol, סובב קולסטרול, בתרגום חופשי. ההקפה נקראת ככה בגלל המכנה המשותף בין רוב מי שרכב בה, לפחות עד שהקבוצה קבעה את מסלולה דרכו.

הרכיבה התנהלה כסדרה, וההבדל העיקרי שהבחנתי לעומת רכיבות הקבוצה שאני מכיר, היה זמן המשיכה. כל זוג, משך את הפלאטון 20 דקות, כמו שעון, בעוד אני רגיל שההחלפות נעשות בתכיפות גבוהה הרבה יותר. לאחר 4 וחצי שעות, רן ואני סיימנו את הרכיבה, והחלטנו יחדיו שאנחנו יכולים לעמוד בכבוד ברכיבות שחרור של מקצוענים.

ביום שלישי, ציפה לנו אימון יותר אינטנסיבי. 4 וחצי שעות, כולל שתי עליות, ולבסוף אליפסה במישור.
בעליה הראשונה, לא הצלחתי להחזיק את הקצב של המקצוענים, אבל בירידה חזרתי אליהם בחזרה.
בעליה השניה, שאורכה 8 ק"מ, החזקתי כ 2 ק"מ, ושוב פעם התנתקתי מהם. בפסגה חברתי אליהם, בדיוק בזמן שהם סיימו את העמסת הקלוריות שלהם. באליפסה, דווקא הרגשתי בנוח, להפתעתי.

מאוחר יותר באותו היום, מנהל הקבוצה שלי לקח אותי לפזיוטרפיסט, לבחון את נזקי הנפילה.
הפזיוטרפיסט מאוד התרשם מחוסר האיזון שהנפילה השרתה עלי. הוא בדק, סובב, משך, דחף וכל מיני פעלים שכאלו, עד שהיה מרוצה מהאיזון שיצר.

ביום רביעי, כבר נהנתי מתוצאות העבודה של מכונאי עמוד השדרה שלי, והפעם החזקתי באותה עליה 7 מתוך 8 ק"מ, והרגשתי טוב בהרבה. הרכיבה הייתה גם היא אינטנסיבית, אבל קצרה קצת יותר, כ 3 וחצי שעות. אין ספק שקיים הבדל גדול לאחר הטיפול.

ביום חמישי, התכוננו להצטרף למקצוענים לרכיבת שחרור נוספת, אבל עקב מזג אוויר חורפי הם החליטו לדחות את הרכיבה לצהריים. אנחנו כבר היינו אצלם במלון, אז החלטנו להמשיך את האימון.
רן ואני דיברנו על כמה יהיה נחמד להרוויח משכורת של רוכב פרו-טור מצד אחד, מצד שני זה עדיין לא מאפשר חיים חופשיים מדאגות.


תוך כדי שאנחנו מדברים על זה, התעורר בנינו וויכוח. אני טענתי ששכר המינימום למקצוען חדש (NEO PRO), הוא 24,000 יורו לעונה, בעוד רן היה משוכנע שהשכר עומד על 30,000 יורו. הסברתי לו שאני מאוד משוכנע, והוא בתגובה שאל אם מספיק משוכנע בשביל לשים על זה כסף. בגלל שהתעקבתי בתשובתי, רן האיץ בי ואמר שזה כבר לא נראה כאילו אני כל כך משוכנע. מה שהוא לא ידע, זה שהעיקוב נבע רק מטעמי מצפון.

לבסוף התערבנו על ארוחה בבית הקפה מתחת לבית, אבל אני אמרתי שדווקא בעיירה הבאה, במרחק 5 ק"מ מביתנו, יש מסעדה, שהייתי מוכן ללכת עד אליה בשביל לאכול בה (האופציה השניה היא רכבת). רן אמר לי שאני גיבור עכשיו, נראה אותי מדבר על זה מחר.

 


ביום חמישי הייתה צפויה לנו רכיבה של מעל 200 ק"מ ו6 שעות עם המקצוענים. ישר קפצתי על ההצעה, והכפלתי את הרווח האפשרי שלי. לאחר סדרת ההתערבויות, רן ואני החלטנו להמשיך את האימון בנפרד, כי כל אחד מאיתנו רצה לעשות רכיבה שונה.

כשמצאתי את השטר של ה 5 יורו לצד הכביש, הצטערתי שלא מילאתי לוטו באותו היום, אבל גם שתי ארוחות ו5 יורו זאת התחלה טובה. לא צריך להיות חמדן.

ביום שישי, התעוררנו קצת נרגשים, לקראת ה-רכיבה של המחנה. יצאנו להקפה של 200 ק"מ, הכוללת בתוכה עליה קצרה אבל אכזרית בהתחלה, עליה נוספת של כ 50 דקות, ועליה אחרונה באורך כ 5 ק"מ. בסוף, כמובן, גם עשינו אליפסה קטנה. ביום הזה הרגשתי משמעותית יותר טוב מהימים האחרים, ולא רק שנשארתי איתם לכל אורך הדרך, גם לא סבלתי כמו בימים שקדמו.

לאחר שעברנו לייד המלון, המשכתי עם חלק קטן מהרוכבים לסיבוב קצר מאחורי רכב הקבוצה.
סה"כ, רכבתי באותו היום קצת פחות מ 7 שעות, קצת יותר מ 220 ק"מ, וכ 3000 מטרים של טיפוס.
מוי כיף.


בערב, רן הביט בי בחיוך, ואמר לי "נראה לי שאצטרף אליך להליכה", וככה הלכנו שנינו עד לעיירה הבאה בה אכלנו ארוחת ערב איטלקית מפנקת.

ביום המחרת הצטרפנו למקצוענים לרכיבה האחרונה של המחנה, שעתיים וחצי דרך "סובב הכולסטרול" בסיומה החלפנו איחולים הדדים- להם בקטלוניה, ולנו במרוץ של יום ראשון- מרוץ COLINDRES.

במרוץ קולינדרס, חל מבחינתי שינוי גדול. במרוץ הזה, הצלחתי לראשונה להרגיש שאני חלק מהמרוץ, ולא רק עוד רוכב שמנסה לשרוד. רן ואני התקפנו לכל אורך המרוץ, והצגנו נוכחות ברוב הבריחות.
התחרות הייתה מורכבת מ 6 הקפות קטנות ויחסית שטוחות, והקפה של כ 30 ק"מ שכללה עליה באורך 5 או 6 ק"מ. מיכוון ועדיין לא הרגשתי שאני חזק מספיק בשביל לברוח בעליה האחרונה, החלטתי שהדרך הטובה ביותר בשבילי היא להגיע לעליה האחרונה ביתרון קל, בבריחה. לכן, החלטתי להקריב כל מה שיש לי בשביל ליצור את הבריחה הזאת, ולמרות שהפעם זה לא הצליח, אני משוכנע שאני אצליח בהמשך.


לקראת סוף המרוץ, כשהתקרבנו לעליה האחרונה, הקבוצה החליטה שאנחנו צריכים לעבוד בשביל מוביל הקבוצה, אל תוך העליה האחרונה. בעליה הזאת הפלאטון התפרק למספר קבוצות.
קבוצה ראשונה, שמנתה 22 רוכבים, קבוצה שניה, 8 רוכבים, שלישית 6 רוכבים, והפלאטון.
עד בערך שני שלישים מהעליה, החזקתי עם הקבוצה השניה, אך התדרדרתי לאחר מכן לקבוצה השלישית בסוף העליה. בסוף העליה לקחתי את הג'ל החדש שקיבלתי מהקבוצה, ג'ל בטעם צרבת, והמשכתי לעבוד עם הקבוצה שלי עד כ 4 ק"מ מהסיום, שם נתפסנו על ידי הפלאטון.

בספרינט של הפלאטון סיימתי 32, שני מהפלאטון.

סך הכל, למרות התוצאה הלא מרשימה, אני מאוד מרוצה מאיך שרכבתי, וגם מד ההספק מגבה אותי.
ההספקים היו גבוהים בכ 10% ממה שהם היו בבידסואה, שבוע קודם.

עד כאן להפעם,
ניב ליבנר
WWW.TWITTER.COM/NLIBNER

בחסות:
 © כל הזכויות שמורות למועדון אופניים תל אביב 2008 | אתר ע"י נטאימפקט - עיצוב, הקמת אתרים