Content on this page requires a newer version of Adobe Flash Player.

Get Adobe Flash player

מועדון אופניים תל אביב

איך נולד מועדון אופניים במזל טוב

איך נולד מועדון אופניים במזל טוב מראיין: י'
בתאריך: 02-12-2008
נמרוד דובינסקי מייסד מועדון אופניים ת"א מתאר את לידת המועדון אי שם בשנת 1997 מנקודת מבטו.

כיצד נולד מועדון אופניים בישראל? נמרוד דובינסקי מייסד מועדון אופניים ת"א מתאר את תהליך הקמת המועדון מקבוצה של שישה נערים למועדון שמתחרה בארץ ובחו"ל בעשר השנים האחרונות.

מה היה המניע הראשוני להקמת המועדון?

רם גולומביק פנה אלי יום אחד ושאל אם אני מעוניין להדריך חבורת נערים שמסתובבת לו בין הרגליים בחנות האופניים שלו בגעש. הייתי באותה תקופה לאחר שלוש עונות רכיבה תחרותית באירופה פנוי ממחויבות בהמתנה לקראת לימודי תואר ראשון. הסכמתי מיד להצעתו ויצאנו לדרך. אז עוד לא היה לנו ברור שמהקבוצה הצעירה הזו ייצא מועדון אופניים. היו שם עמוס וולף, דרור פקץ', רענן ג'נח, יורי לוינזון, דוד רזניק, שי פרמינגר ורפי קמחי.

איך נראו האימונים הראשונים?

אני זוכר שהגעתי לאימון הראשון, עמדתי מול רוכבים  בני 14 עד 16 וניסיתי לשמור על קור רוח למרות ההתרגשות הרבה בזמן שהסברתי להם כמה כללי יסוד ברכיבה קבוצתית. היה לי ברור שאני רוצה לקחת את הרוכבים הצעירים האלה ולהפוך אותם בהדרגה לרוכבים תחרותיים. כבר בשלבים הראשונים רציתי ליצור רוכבים בעלי אופי מסוים למרות שאף פעם לא עשיתי זאת קודם.

בשנת 1997 היית בסה"כ בן 25, מה היו האירועים המשמעותיים שעיצבו את השקפת עולמך בנוגע לקבוצה שעמדה לקום בגעש?

במושגי ענף האופניים העולמי הייתי צעיר מאוד אבל במושגי הענף המקומי שבו רוכב ממוצע פורש בגיל 18 לאחר קריירה בת שלוש עד חמש שנים הרגשתי ותיק. התחלתי להתאמן בשנת 1986 בגיל 14 בתקופה שהענף בארץ הובל ע"י הפועל נצרת והמתחרים שלהם היו הרוכבים של המועדון החדש הדוושנים חיפה. כרוכב בודד מנתניה התבוננתי מהצד על שני המועדונים הללו ועל הרוכבים החזקים שחונכו שם וכל מה שיכולתי לחשוב עליו זה איך אני מצליח להשתפר ולהגיע לרמה שלהם. כשהגעתי לנוער שנה שנייה, בשנת הרכיבה האחרונה לפני הגיוס הצלחתי לרכב ברמה גבוהה יחסית, נכנסתי לסגל נבחרת ישראל ואף התחריתי בשני טורים באירופה. הדבר המעניין שהבחנתי בו הוא שרוב הרוכבים שהיו מודל לחיקוי עבורי, פרשו בהדרגה מהענף בגיל 18.
במהלך שלוש שנות השרות שלי בצבא הבחנתי בתהליך מעניין שלא רק שהרוכבים המובילים בענף פרשו בגיל 18, הם גם לא חזרו לרכיבה לאחר שחרורם מהצבא. רובם המכריע של ילידי 65 - 72 שהכרתי לא חזרו לרכב אחרי גיל הנוער.
כשהשתחררתי מהצבא חיפשתי שותפים לעונה תחרותית אחת בחו"ל. מצאתי את עידו סירקין ואת אילן אידלסון. במהלך השנים כאשר חקרנו את פשר מיעוט הרוכבים הבוגרים בארץ לא יכולנו להימנע מלהגיע לכמה מסקנות מעניינות. הראשונה שבהן נגעה לשלושתנו. המכנה המשותף לשלושתנו היה שלא היינו חברים באחת משתי הקבוצות הגדולות - הפועל נצרת ודוושנים חיפה. אילן אומנם רכב בדוושנים חיפה אבל הוא גר ברעננה ורק בסופי שבוע היה מצטרף לאימוני קבוצתו. לעידו סירקין היה סיפור מעניין בפני עצמו. כחיפאי הוא רכב תקופות קצרות גם בנצרת וגם בחיפה. בשני המועדונים הוא לא הסתדר עם מנטאליות המאמנים והפך לאינדווידואל. אני רכבתי אי שם בנתניה עם יעקב יהב לימים מזכ"ל איגוד האופניים ומידי פעם עם אילן אידלסון.
המסקנה השנייה שהגענו אליה הייתה שבשני המועדונים הגדולים הייתה רמה הישגית גבוהה ולעיתים גבוהה מידי. עומס האימונים היה גבוה מאוד ותופעת אימון היתר הייתה רווחת. הרוכבים אשר הצליחו לעמוד בעומס הגבוה הגיעו להישגים נאים בארץ ובחו"ל אבל בהזדמנות הראשונה שעמדה בפניהם האפשרות לפרוש מהמסגרת התובענית הזאת, הם פרשו. לרוב זה קרה בגיוס לצבא. הצבא הפך לחלקם למפלט מהאופניים,

 

כלומר אתה טוען ששתי הקבוצות המובילות בארץ גרמו לרוכביהן לפרוש מרכיבה תחרותית בגיל צעיר?

כן, ולא רק שתי הקבוצות האלה, גם קבוצות אחרות. אבל בתקופתי זה מה שהכרתי ואני מודע לטענה שלא היו תנאים מתאימים לפיתוח רוכבים תחרותיים בארץ ולתמיכה כלכלית בהם. למרות זאת רכבתי שלוש עונות באירופה במימון עצמי עם סיוע קל מהאיגוד והגענו להישגים יפים בפעם הראשונה מזה מספר שנים גם בבוגרים ולא רק בנוער.
גיליתי שניתן להתחרות בצורה מכובדת במרוצים בינלאומיים עם מקצוענים רק ע"י עקביות והתמדה ללא שימוש בסמים וללא שיטות אימון שוחקות שעבר זמנן בתרבות המערבית.
אירוע נוסף שעיצב את השקפת עולמי היה הטור בדרום אפריקה שלקחנו בו חלק ב- 1995. זה היה טור ארוך מאוד, 1300 ק"מ בעשרה ימים שהשתתפו בו הנבחרות הלאומיות הטובות בעולם ועוד כמה קבוצות מקצועניות מדרג שני. היו שם רוכבים מובילים כמו מייקל אנדרסון שסיים שני באליפות העולם בנג"ש אחרי אולריך, רובי מקיואן, אלכסנדר וינוקורוב, מגנוס בקסטד שניצח פריז רובה, אוסקר קמנזינד שהיה אלוף עולם כעבור שנתיים ועוד רבים שהפכו למקצוענים בכירים. במהלך השנים הבנתי שברמה האישית לא היינו מאוד רחוקים מהרמה של אותם רוכבים אבל ברמה הלאומית לא היה לנו עומק. היינו בודדים ללא אורך נשימה ולאחר שלוש עונות לא קלות בחו"ל גם אנחנו פרשנו.

אז מה מבדיל אתכם מאלה שפרשו בגיל 18?

אנחנו הצלחנו לעבור את הצבא ולהתחרות עוד שלוש עונות בחו"ל. חשבתי שאם פרצתי את מחסום גיל 18 ועדיין אהבתי את הרכיבה, מה שנותר לי כמאמן זה למצוא את הנוסחא לעבור את גיל 25 ולהמשיך לרמות הגבוהות יותר של המקצוענות. האמנתי שאם בשנת 95 היו לענף הישראלי 30 רוכבים ברמתנו, יכול להיות ששישה מהם היו ממשיכים לרכב גם אחרי גיל 25 ואולי שלושה היו הופכים למקצוענים וממשיכים להתחרות יחד עם מגנוס בקסטד בפריז רובה. מי יודע. אבל העובדה היא שלא היו בענף הישראלי רוכבים פעילים כמעט ולקח לנו לא פחות מעשר שנים להרים שוב קבוצת ישראלים שיכולה להתחרות בחו"ל במרוצים בינלאומיים.

ואז מגיע רם גולומביק ומבקש ממך לאמן ואתה מחליט להפוך אותם למקצוענים?

לא ממש. מה שכן הבנתי זה שאני לא הולך לשחוק את הרוכבים פיזית ומנטאלית בגיל הקדטים והנוער. אני הולך להכיר להם את הצד היפה של רכיבת הכביש התחרותית ולאט לאט, בצורה הדרגתית לאלה שיתאהבו בספורט ויחליטו להמשיך ולהתחרות גם אחרי הצבא אני אקרע את התחת. בגיל 21 הרוכב כבר מגובש מנטאלית ומוכן פיזית לאתגרים האמיתיים של האופניים בחו"ל. החשבון היה פשוט. צריך לפתח מספיק רוכבים לאורך מספיק שנים כדי לקבל מספיק רוכבים שיתחרו בגילאי 25 - 30 ברמה גבוהה.
התפיסה הישנה בגוש המזרחי אפשרה לאמן רוכבים רבים בתנאים קיצוניים. התחרות הייתה גדולה כי האופניים היו עבורם כרטיס היציאה ממדינתם לעולם הגדול במציאות הכלכלית הקשה בה גדלו. היום רוכב ישראלי לא יהרוג את עצמו על האופניים מפני שיש לו אלטרנטיבה נוחה יותר בכל רגע נתון. כמעט כול רוכב יכול לומר לעצמו שהוא לא צריך לסבול על האופניים לפרנסתו כשיש לו אפשרות מגוונות כמו ללמוד באוניברסיטה ולהתפרנס בכבוד.

מה אתה אומר לאלה שטוענים שהרוכב הישראלי מפונק והמאמן הישראלי רך?

אני טוען שבעולם המערבי יש שני מודלים עיקריים שעובדים. המודל הראשון הוא המודל המסורתי שלוקח רוכבים ממצב סוציו אקונומי בינוני עד נמוך ודרך מערכת נוקשה התומכת בשימוש בסמים יוצר רוכב מקצוען. למודל זה אין זכות קיום מוסרית כי הוא נוגד את עקרון המשחק ההוגן. המודל השני הוא מודל שקיים במדינות ללא מסורת רכיבה תחרותית שדוגלות ברכיבה נקייה מסמים. שם לא מנצלים מצב סוציו אקונומי נמוך לטובת הישגיות אלא מנסים להחדיר ערכי מצוינות ברכיבה התחרותית כאורך חיים. הנחת היסוד במודל הזה היא שלרוכב בעולם המערבי יש אלטרנטיבות רבות לרכיבה ורק אם הרכיבה תיתן לו ערך מוסף הוא יבחר בה.
בארץ אני מוביל את המודל המודרני, המודל שגדלתי עליו ואנחנו בדרך לפריצת הדרך המיוחלת עם תוצאות מוכחות מבחינת כמות הרוכבים הבוגרים שמתחרים ברמה הבינלאומית. אם בכל עשור היו רוכב או שניים שהתחרו בחו"ל ברמה גבוהה במשך שנה עד שנתיים, בעשור האחרון יש כעשרה בוגרים שעושים זאת שלוש שנים ומעלה והמספרים רק עולים.

מתי יגיע הכסף הגדול שקיים בכדורגל?

אני לא בטוח שזה יקרה מהר כל כך אבל אני שמח להיות שותף בענף שכמעט ונעלם בתחילת שנות התשעים בגלל שיטות אימון מיושנות ובגלל ניהול כושל והיום הוא גדל בקצב מדהים. אין עוד ענף ספורט בישראל שגדל בקצב הזה ואני מקווה שבשנים הקרובות ננשוף בעורף ענף הכדורגל.

לסיום, מה המטרה הבאה שלך במועדון?

המטרה הבאה היא יצירת הקבוצה המקצוענית הישראלית הראשונה על בסיס רוכבי המועדון. אנחנו עובדים על התוכנית הזאת משנת 2006 ומתכננים להשיק את הקבוצה בעונת 2010. בשנתיים האחרונות התחרינו בטורים בינלאומיים בסבב האירופאי והאמריקאי ובשנה הבאה ננסה להתחרות בנוסף גם באסיה. במקביל להתמקצעות המתבקשת אנחנו מגייסים את המשאבים הדרושים לקיום קבוצה מקצוענית מבחינה כלכלית. העלייה בחשיפה התקשורתית של ענף האופניים בארץ מאפשרת לנו להיות יותר ויותר אטרקטיביים לנותני חסות פוטנציאליים מתוך הענף ומחוצה לו. התעשייה התומכת ברכיבת אופניים גדלה בהתמדה גם בשנים קשות ואני מקווה שכך יהיה גם בתקופה הקרובה.
 

בחסות:
 © כל הזכויות שמורות למועדון אופניים תל אביב 2008 | אתר ע"י נטאימפקט - עיצוב, הקמת אתרים