Content on this page requires a newer version of Adobe Flash Player.

Get Adobe Flash player

מועדון אופניים תל אביב

רכיבה קבוצתית במרוצי כביש מאת נמרוד דובינסקי

האם הייתה רכיבה קבוצתית באליפות ישראל 2014 בבית גוברין בה ניצח ניב ליבנר? האם הרוכב החזק ביותר ניצח את המרוץ? על כך ועל עוד שאלות מוזרות בכתבה הבאה.


אליפות הארץ הנוכחית בכביש אותה ניצח ניב ליבנר היא האליפות ה-25 בה אני משתתף כרוכב וכמאמן. האליפות הראשונה שלי הייתה ב- 1989 כרוכב נוער ומלבד האליפות ב- 1995 בה לא השתתפתי (ועל הסיבות לכך כתבתי כאן) הייתה לי הזכות לקחת חלק בהצלחות וגם בכשלונות, בהיבט של רכיבת כביש קבוצתית. במהלך השנים תפקידי כרוכב וכמאמן היה לוודא שהדרך בה קבוצתי תתחרה תהיה יצירתית וספורטיבית. אם הרכיבה לא יצירתית ולא ספורטיבית, אין ערך לניצחון. לכן לאורך השנים ידעתי להעריך רוכבים וקבוצות שניצחו אותנו בצורה ספורטיבית כי זה המשחק שאנחנו מקדמים בארץ במרוצי אופני הכביש.

 

בכתבה הזו אני רוצה לשפוך אור על רכיבה קבוצתית, לחשוף כמה מיתוסים, ולתת דוגמא מההכנה הטקטית של TACC לאליפות שבפועל הובילה לניצחון של ניב ושל הקבוצה ביוני 2014.


אז מה נדרש כדי לנצח מרוץ כביש? ניב ליבנר אמר אחרי שניצח ".... אנשים לא מבינים שזה חלק מהיופי באופניים. היו כמה אליפויות שהייתי הכי חזק והפסדתי ואולי היו כאלה שלא הייתי הכי חזק אבל ניצחתי. בגלל זה תחרויות אופניים עושים על הכביש ולא על טריינר". ניב אמר זאת בעקבות טענה לגבי זה שהרוכבים החזקים באמת לא ניצחו בגלל הטקטיקה של הקבוצות. הטענות האלה לא חדשות. הפעם הראשונה שזכורה לי ביקורת כזו הייתה בשנת 97. קראתי אותה שחור על גבי מגזין אופניים לאחר מרוץ שניצחנו בבריחה שלישיה מאותה קבוצה ולא עשינו ספרינט בקו הסיום. מיותר לציין שהכתב שהמתין שעתיים על קו הסיום הביע את אכזבתו מ"חוסר הספורטיביות" שלי של אידלסון ושל סירקין על כך שלא ערכנו ספרינט בינינו וכתב זאת בכתבה. אז נכון שאנחנו מדינה ללא מסורת אופניים וחלק מכתבי האופניים לא ממש מבינים טקטיקת רכיבת כביש, ולכן מיד כתבתי מכתב תגובה בו הסברתי על קצה המזלג עד כמה קשה ליצור בריחה ועוד שתהיה מורכבת מחברי קבוצה אחת בלבד. נדרשת לכך מיומנות טקטית מתקדמת ואם כבר מצליחים לעשות זאת, לא עושים ספרינט סיום, אלא נותנים לרוכב שמגיע לו הניצחון, לחצות את קו הסיום ראשון. הדברים שכתבתי הם על פניו טרוויאלים אך לא בתרבותינו הצעירה. הכתב היה הוגן מספיק ופירסם את המכתב יחד עם התנצלות מצידו. זה היה הצעד הראשון שלי בהפצת טקטיקת רכיבת הכביש ברבים אם זה דרך מגזין אופניים בעידן טרום האינטרנט ואם זה לרוכבי הצעירים כאשר הקמנו את המועדון ממש אז בשנת 97. זו הייתה זכות גדולה עבורי לחנך דור חדש של נערים שגילו ממקור ראשון את ההבדל בין רכיבה אינדבידואלית לבין רכיבה קבוצתית ושרכיבה קבוצתית מאתגרת ומעניינת בצורה בלתי רגילה בהשוואה לרכיבת שטח בה ברוב המקרים אין עבודה קבוצתית.


אז כדי לנצח מרוץ כביש יש צורך לשלב את כל היכולות של רוכבי הקבוצה למאמץ מכוון ומתוזמן היטב כדי ליצור יתרון טקטי לרוכב או לרוכבים המובילים של הקבוצה. כלומר, אם יש לנו נציגות חזקה בבריחה, האחריות לרדיפה עוברת לקבוצות שלהן אין נציגות חזקה בבריחה. זה מאפשר לרוכב המוביל שנמצא בדבוקה הרודפת להרגע ולתת ליריבים להשקיע מאמץ פיזי ומנטאלי משמעותי כדי למזער את הנזק שנוצר להם. אם הכל הולך לפי התוכנית, אז יש סיכוי קטן לנצח. מדוע קטן? כי יש עוד רוכבים ועוד קבוצות עם תוכניות משלהם. ובכל זאת, עבודה קבוצתית מעלה את הסיכוי לנצחון בהשוואה לרכיבה שאינה קבוצתית.


לרוב הרוכבים, אליפות הארץ היא השיא התחרותי של העונה ומבטאת את ההשקעה וההתמדה לאורך 9 חודשי האימון האחרונים. תוצאה טובה באליפות היא פרס להשקעה וכולנו אוהבים להיות מוכרים ומוערכים על ביצועינו. למרות שרוכבים רבים משתתפים במרוץ, מנצח יש רק אחד. האתגר בקבוצה בה יש יותר מרוכב חזק אחד הוא לרתום את כולם למטרה אחת. במרוצים קטנים הישום פשוט אולם באליפות הארץ, כל רוכב חזק היה רוצה שכולם יעבדו עבורו. השנה עמדו על קו הזינוק מ- TACC ארבעה רוכבים שביום טוב יכולים לנצח. זהר הדרי שחזר מחודשיים מוצלחים בבלגיה, יובל דולין אלוף ישראל המכהן, עידו זילברשטיין שחתם על חוזה מקצועני בקבוצת קונטיננטל יפנית וניב ליבנר, אלוף ישראל 4 פעמים ומקצוען בשלוש השנים האחרונות שרכב בכל העולם עם הגדולים מכולם. יחד איתם עמדו על קו הזינוק אגוז רגב, יובל בן מרדכי, סלבה דובינסקי ודרור הדדי. סה"כ 8 רוכבים, 4 מובילים וארבעה תומכים. כדי שנוכל לנצח אנחנו צריכים מוביל אחד ו-7 תומכים. זה ידרוש משלושה רוכבים "לוותר" על התחרות עבור נצחון קבוצתי שהוא משהו מעורפל ולא זוהר בהשוואה לניצחון אישי שמקנה לבישת חולצת האלוף ל-12 החודשים הבאים. כיצד עושים זאת בקבוצה חובבנית בה הרוכבים לא מקבלים משכורת ולא ניתן לדרוש מהם לעבוד עבור רוכב מסויים? כאן באה לידי ביטוי רמת המקצוענות של כל רוכב ורוכב בקבוצה. משמעות המושג מקצוענות בהקשר הזה כוללת בתוכה מחויבות למטרה, ויתור על האגו למען רוכבים אחרים, הקרבה פיזית תוך הקטנת הסיכויים לתוצאה טובה עד כדי פרישה מהמרוץ בגלל אפיסת כוחות. זה בדיוק מה שנדרש מכל רוכב מקצוען שמקבל משכורת בענף הכביש העולמי. אצלנו בארץ, כאשר רוכב רואה את המועדון כשלב בהתפתחות שלו בדרך למקצוענות בחו"ל, הוא בהכרח ידגים את המקצוענות הזו כבר היום. מי שלא יעשה זאת לא יגיע להיות מקצוען. כך רכב עידו זילברשטיין באליפות בעפולה ב- 2013 כאשר דולין היה 12 שניות לפניו, 5 ק"מ מקו הסיום. עידו יכול היה בקלות לעבוד יחד עם שלושת הרודפים הנוספים ולסגור את הפער ובכך לאפשר לעצמו לנצח. עידו ויתר על שאיפותיו האישיות ואיפשר לדולין לנצח בדיוק כפי שמצופה ממקצוען. עידו התנהל בצורה דומה גם באליפות הנוכחית בבית גוברין 2014 כאשר ניב מיקם את עצמו בבריחה המנצחת יחד עם דולין. התנהלות זו אופיינית לרוכבים שמוכנים לוותר על הישג קצר מועד למען מימוש מטרה גדולה. זה לא מקרי שעידו חתם על חוזה מקצועני כבר בגיל 21.

 

עידו זילברשטיין וזהר הדרי מסיימים במקום ה-7 וה- 8 באליפות ישראל


באחת הכתבות שפורסמו לאחר האליפות נכתב משהו בסגנון שמבחינה טקטית ומבחינת העניין במרוצים, אולי עדיף היה שהמאמנים ישחררו רוכבים לרכוב עצמאית ולא בשביל הקבוצה כדי שיהיה יותר עניין במרוץ. הטענה שעומדת מאחורי זה היא שהקבוצות משפיעות על המנצח והמנצח לא בהכרח הוא הרוכב החזק.


כשאני בוחן מה משפיע על הנצחון במרוצי העילית שם יש לכאורה עבודה קבוצתית, אני יכול להבין את ההנחה שהעבודה הקבוצתית משפיעה על התוצאה הסופית אבל אני לא מסכים עם ההנחה שבכל הקבוצות יש עבודה קבוצתית במרוצים. כלומר, אני לא מוצא בעבודה קבוצתית במרוצי אופניים בעיה, ההפך הוא הנכון. מה שמייחד את הספורט הזה הוא העבודה הקבוצתית ומה שלא ברור לצופה מהצד זה עד כמה מאתגר ליצור אותה.


השנה כמו בשנה שעברה ערכנו שיחת הכנה טקטית למרוץ העילית והגדרנו את המטרות הקבוצתיות, את הדרכים להשיג אותן ואת התרחישים השונים שיכולים להתפתח. הדבר העקרי שהגדרנו הוא הלך הרוח של כל רוכב שיאפשר לפעול בצורה קבוצתית. אם הלך הרוח הזה מתקיים, ניתן לוותר על האגו ולפעול בסביבה הדינאמית של מרוץ כביש בצורה יעילה למען הניצחון.


בפועל, מה שהגדרנו בשיחת ההכנה התקיים. בשתי ההקפות הראשונות הרוכבים היו בשליטה על המהלכים המשמעותיים. בהקפה השלישית דולין יצר את הבריחה המשמעותית של היום ויחד עם ניב העבירו את הלחץ לקבוצות האחרות. כלומר, יצרנו מהלך בו לקבוצה יש יתרון בבריחה עם שני רוכבים חזקים לעומת קבוצות אחרות להם היה רק נציג אחד. באותו הזמן עידו וזוהר נמצאים בדבוקה שלרוכבים בה יש אינטרס להתארגן לסגור את הבורחים. אם הבריחה תסגר, לעידו ולזוהר יהיה יתרון כי הם לא השקיעו מאמץ. אם הבריחה לא תיסגר, לניב ולדולין יהיה יתרון כי הם מלפנים בעמדה נוחה לניצחון במרוץ. מהר מאוד הבנו שבדבוקה יש יותר מידי רוכבים חזקים המצפים שמישהו יעשה עבורם את העבודה. במצב כזה קצב הדבוקה יורד וכאשר הרוכבים לא מוכנים להקריב מעצמם, נכנסת לפעולה העבודה הדיפלומטית. זהו מצב בו רוכבים מפעילים את כושר השכנוע שלהם כדי שיעבדו עבורם בכל מיני תחבולות שבינן לבין רכיבה מקצוענית המרחק רב.


כאן זה המקום שפרשני ספורט שצופים במרוץ, לא ממש מבינים מה קורה בתוך הדבוקה. בזמן שהפרשנים מדברים על טקטיקה קבוצתית, מה שקורה בפועל זה שרוב הרוכבים מונעים מאינטרסים אישיים ומלבד הופעה בבוקר המרוץ עם בגדים זהים, הם לא ממש מתנהלים בצורה קבוצתית.
עבורי הנצחון של ניב הוא בונוס. הפרס העקרי הוא רמת המקצועיות הגבוה אליה הגענו העונה, כמו בשנה שעברה, שהיא נטולת פוזה ועוסקת בעיקר ולא בתפל.

 

ספרינט הסיום באליפות בית גוברין 2014


הרוכבים, יחד עם אנשי הצוות שתמכו מהרכב ובנקודות המים, בזכותכם יש לנו את הזכות הגדולה ללבוש את חולצת האלוף ל-12 החודשים הבאים.

 

תמונות באדיבות אייל דולין

בחסות:
 © כל הזכויות שמורות למועדון אופניים תל אביב 2008 | אתר ע"י נטאימפקט - עיצוב, הקמת אתרים